יש טריק שאני עושה כבר חמישים שנה.

אני מחזיק קלף. מראה לך קלף. ואחר כך, ברגע שאתה בטוח שאתה יודע מה אתה רואה, אני הופך אותו.

החיים עובדים אותו דבר.

לא המציאות עצמה. הסיפור שאתה מספר על המציאות. ויש ארבעה סיפורים עיקריים. רק ארבעה. ורוב בני האדם שמכירים, כולל אני, נעים ביניהם כל החיים בלי לשים לב.

הראשון: הקורבן.

החיים קורים לו.

הבנק רוצח אותו. הבוס לא מעריך. המערכת עקומה. הקלפים שחולקו לו היו גרועים מהתחלה. אם רק. אם רק. אם רק.

הוא לא רשע. לא עצלן.

הוא פשוט מבלה את כל האנרגיה שלו בלהסביר למה הקסם לא עבד, במקום ללמוד את הטריק.

השני: המשימתי.

החיים קורים דרכו.

קם בחמש. שלושים ושבע משימות ברשימה. יומן מלא עד הקצה. כל וי קטן מרגיע חרדה גדולה.

ראיתי הרבה כאלה. הם מרשימים מבחוץ. מקרוב יש להם עיניים של מי שלא ישן טוב.

העשייה הפכה למטרה. המטרה האמיתית, אם הייתה פעם, נמוגה בתוך ההרגלים. עכבר על גלגל. רץ מהר. לא מתקדם לשום מקום. ומה שמכאיב יותר, לפעמים הוא יודע את זה.

השלישי: הרעיונאי.

החיים קורים בשבילו.

חזון. כריזמה. ניצוץ. הרעיון הנכון ישנה הכול. ולפעמים זה אפילו קורה.

הוא מלהיב אותך בדיוק כמו קוסם טוב. (אני יודע, כן.)

הבעיה שבלי עוגן, הרעיונות מתחלפים כמו תחנות רדיו. כשהוא עשיר, כשהוא מפורסם, כשהוא הצליח, הוא לא יכול לנוח. כי הערך שלו תלוי בהצלחה הבאה. ואין סוף להצלחות שצריך.

הרביעי: בעל הזהות.

החיים קורים מתוכו.

הוא יודע מי הוא. לא כתרגיל ניו-אייג'י. כהבנה פרקטית.

ג'ף בזוס, לדוגמה. רצה להיות פיזיקאי. היה סטודנט מצטיין. ואז הוא פגש בעיה שלא הצליח לפתור. הוא ושותפו לחדר ישבו שעות. ואז הלכו אל "הגאון" של הכיתה. הגאון הביט על המשוואה ואמר את התשובה בשבריר שנייה. מהראש. בלי חישובים.

בזוס הסתכל עליו. הבין משהו על עצמו. ועזב את הפיזיקה.

זו לא כניעה. זה דיוק.

מי שחי מתוך זהות לא רודף אחרי טרנדים. לא ניהל על ידי הדעות של אחרים. יודע מה שלו ומה לא.

מהר מאוד, ההצלחה מתחילה לרדוף אחריו. לא להיפך.

חמישים שנה על הבמה לימדו אותי דבר אחד שמעבר לכל טריק:

הקהל תמיד יודע מתי אתה מאמין לקסם שלך עצמך. ומתי אתה רק מבצע אותו.

אז האם החיים קורים לך, דרכך, בשבילך, או מתוכך?

זו לא שאלה רטורית.

זה הטריק היחיד שחשוב.